אני מתהפכת שוב לצד ימין, מתכסה, אוספת קצת שמיכה בין הרגליים ומארגנת מחדש את הכרית. אחרי כמה שניות אני כבר על הגב, מנסה מדיטציה. "טוב נו", אני נשברת אחרי שעה של נסיונות. "זה לא ילך".
השעה 2:30 בלילה. נדודי שינה. דווקא הלכתי לישון מוקדם. נרדמתי כמו תינוק שהרגע ניתק מהפיטמה של אימא שלו, טיפת חלב בטמפרטורת גוף עדיין מונחת לו בצד הפה, רגוע ושליו. ככה גם אני. אחרי מקלחת חמה, נכנסתי לי מתחת לפוך, והופ…לדרימלאנד. אפילו לא נזקקתי לשיר ערש, לאור קטן, ל״עוד סיפור אחרון״ או לכוס מים.
זה שישן איתי, זה הסיפור. זה שישן איתי חי לו בטיים-זון אחר לגמרי. וכשהוא פתאום מחליט ללכת לישון, הוא נכנס לו למיטה ונרדם. אני מתעוררת מהרעש וההמולה שהוא חולל בחדר שינה, והוא כבר נוחר. כך קורה שאני ישנה רק עד שהוא מחליט להצטרף. מאותו רגע הוא ישן ואני ערה. כך הבנתי לאחרונה איך כדאי לבחור בן זוג לחיים. עזבו תכונות אופי, צורה חיצונית, עזבו שפה ותרבות, עניין משותף, דת או תחומי עניין, שימו בצד משיכה או אהבה. את בן הזוג יש לבחור לפי הרגלי שינה!
איך נפלתי למלכודת האהבה? איך? בחרתי לי בחור מתוק ורגיש, גאון מוכשר, ירוק עיניים, אוהב ומפנק. אבל מה? ינשוף. מה לי, תרנגולת שאוהבת להתעורר עם הנץ החמה, להעביר את חיי עם ינשוף לילה ממשוקף?
אני משכימה קום, ומוכנה ללכת לישון יחד עם רדת השמש. הוא מצידו, ימשיך לישון עד הצהריים ויתקתק מוסיקה נוירוטית על קלידי הלפ-טופ שלו במשך כל הלילה, בלי לשים לב לעובדה שהכרכרה שלו כבר מזמן חזרה להיות דלעת.
אני מדדה לסלון, מזמזמת לי את שלמה גרוניך "מטושטש ולא יציב….מתחת לשמיכה….לא ישנתי כל הלילה…..נדודי שינה״.
