מאת אופיר אידיסיס
כמו הסתיו, גם האדם, נושר. ובדרכו שואל- לאן? // כמו הסתיו, גם האדם, מכנס אורו, ומדליק פנס קטן // כמו הסתיו, גם האדם, לא בטוח אם לזרוח כשמש, או לנקוש כסערה// כמו הסתיו, גם האדם, נידף ברוח בין שמיים לבין אדמה //
יש האומרים שהמעבר בין הקיץ לסתיו הוא הקשה ביותר, משום שהמפנה בכיוון הוא חד ודרמטי. התנועה מתהפכת והופכת מתכנסת, מכווצת, מצומצמת ואסופה, זאת בניגוד לתנועה הקיצית, המוחצנת והשורפת תרתי משמע. עם הסתיו, האוויר מתקרר, שעות האור מתקצרות, האוויר מתייבש, ועל אף ההקלה בעומסי החום הכבדים של הקיץ, יש מי שלוקח לו זמן לסנכרן עצמו עם ההאטה הזאת. וזה כאמור, עשוי להציף מן הדכדוך.
אם נסתכל החוצה, נחזה בעלים משתחררים מן הצמרות הגבוהים, נערמים על האדמה ונטמעים בה, כאילו היו דשן אשר ישמש מצע לזרעים שישקעו לתוך האדמה ויפרצו באביב. השלכת מרפדת את האדמה. אם חושבים על שאר היסודות במעגל האלמנטים הסיניים: אש, אדמה, מים ועץ, אזי ניתן לראות אותם מתגלמים בצורה ברורה מאוד בטבע- הן כשהם מאוזנים ומשגשגים בחיוניותם, והן כשהם יוצאים מאיזון ומתבטאים דרך תופעות טבע הרסניות מהסוג של שריפות, שיטפונות, ורעידות אדמה. אבל מה בדבר המתכת? איך היא מתגלמת בטבע? הסינים מתארים את המתכת כדבר מה עשיר באנרגיה, אולם דל בכמותו (בדיוק כפי שהיסודות המתכתיים בגופנו מועטים בכמותם, אך הכרחיים כדי לקיים חיים).
המתכת משגשגת בתוך האדמה, ואכן, יש מי שתופסים את זמן המעבר שבין הקיץ לסתיו, כזמן של קיץ מאוחר, אשר שייך לאלמנט אדמה, ומאפשר נחיתה רכה לתוך העומקים הכמוסים של החורף. השלכת אם כך היא ההיפרדות, היא הנסיגה, היא היכולת לשחרר את שאין בו צורך יותר, את המיותר. השלכת של הסתיו היא היות בין לבין. הסתיו יאפשר בסופו של דבר, את הפריצה החזקה של האביב.
ביהדות, ביום הראשון של ראש השנה, נוהגים לבצע את מנהג ה"תשליך" בקרבת מקור מים מלוחים: "ותשליך במצולת הים כל חטאתם" (מיכה ז', יט). ראש השנה כאמור נחגג בסתיו, כי בהתחדשות מהולה גם היפרדות- ההסכמה לפנות מקום, להשיל. אין זה צירוף מקרים בעיניי שהאלמנט העוקב את אלמנט המתכת (שמקושר לעונת הסתיו), הוא אלמנט המים (שמקושר כאמור לחורף). המצולות אליהם אפשר "להשליך" את המיותר, מאפיינות את אי-התנועה שבחורף. אותם המצולות מהווים את העומקים בהם רוחש למעשה האביב.
הסתיו מאט אותנו, וההאטה מאפשרת לנו להרהר. בלשון אחר, לערוך חשבון נפש. הרי, לקראת הכניסה העמוקה פנימה, צריך לעשות סדר. לקבל ולפנות. להחליט מה אנחנו לוקחים אתנו לתוך תרדמת החורף הארוכה, ומה אנחנו משאירים מאחור. אלמנט המתכת שמאפיין את התקופה הזו של השנה, אמון על היכולת המורכבת לשרטט גבולות ברורים בין מי שאני, לבין מי שאינני. המתכת מאפשרת דיכוטומיות: חוץ-פנים, אסור-מותר (ולכן גם קשור האלמנט בשיפוט מוסרי וברדיפת הצדק והאמת), חיים- מוות, כיווץ-הרפיה, שאיפה-נשיפה.
ואם בשאיפה ובנשיפה עסקינן, אז המתכת קשורה בשני איברים שעל פי הפילוסופיה הסינית מהווים גשר בין החוץ לפנים, ולמעשה נוטעים אותנו בעולם הגשמי, על הגופניות שבו. הריאות (על הנשימה- שאיפה ממלאת, נשיפה מרוקנת), והמעי הגס (על ההפרשה-שחרור, התרוקנות, פינוי של פסולת). בנוסף, בחוויה הגופנית שלנו מי שמעצב את הצורה שלנו כנבדלים מהסביבה הוא העור, שלא בכדי נקרא "הריאה השלישית". העור נושם, העור מגן, והעור חוצץ גבול (שיש בו מן החדירות) ביננו לבין העולם.
הרגש המקושר לסתיו ולמתכת הוא הצער. בראי הפילוסופיה הסינית, הצער בתצורתו המאוזנת, הוא בעל אפקט של טיהור, שמאפשר לבחון את שאיננו נחוץ לנו עוד, ולמעשה מאפשר לנו להיפרד. צער פתולוגי מאופיין בקושי עז לשחרר, ולכן יש בו מין היגון והאבל. אפשר לראות את זה גם כך; חווית צער על דבר מה שהפסיק להתקיים, היא חוויה של אובדן. ואילו באובדן בהכרח מתקיימים שני צדדים: הדבר אשר אבד, וזה אשר איבד דבר מה. זה כאמור מרמז על התלות האינהרנטית שלנו בעולם, ובסובבים אותנו. הסתיו מבקש אותנו להתמסר לפגיעות, להתמסר לאפשרות המבעיתה שבלאבד, ולהתמסר לאפשרות שבהיות לבד. התמסרות כשלעצמה היא היכולת לשחרר.
ובדיוק כפי שבתקופה זו עננים מתעבים בשמיים ומתמלאים בגשמי החורף, כך התנועה של המתכת היא תנועה של התעבות, היאספות והתכנסות, ולכן, לא מן הנמנע שהתנועה הזאת פנימה, תביא איתה תחושה של חוסר נוחות ומלנכוליה.
אולם, בניגוד לתפיסה האינטואיטיבית שלנו כי המתכת הנה קרה, חדה, ומגובשת, הסינים דווקא תיארו אותה כחומר גלם חיוני לבעלי מלאכה, אשר מסוגל לקבל עליו צורות שונות. ובכן, הגוף יודע לבשר על חילופי העונות, ולכן האנרגיה של המתכת בגולמיותה, מבקשת אותנו לברר ולחדד את הכוונות שלנו. להשקיט את הסחרור של הקיץ, להשיל את שקי החול העודפים ולנקות את החומר, את האדמה ואת הלב: להיות מסוגלים לסלוח ולבקש סליחה, להודות על דבר מה ולהאט. התנועה העדינה שבהאטה מאפשרת לתהליכים חדשים לרחוש.
חילופי עונות/ תקופת מעבר/ בין לבין/ רגע לפני/ תשליך. טרום חגים/ פוסט קיץ/ סתיו/ בעצם, כמעט סתיו. שלכת ואבטיח/ עומס חום/ עומס כל דבר. וגם, שקיעה מוקדמת/ שמש יוקדת/ ורוח מכה בנו, בכל השברירי להחריד. אבל אז, מתוך הסחרור הזה/ משהו פתאום ישקיט. ולו רק, כדי לפנות מקום/ כדי להיות/ לאביב.
